רש"י על במדבר ל׳:ג׳

« רש"י על במדבר ל׳:ב׳ רש"י על במדבר ל׳:ד׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

קונם שלא אוכל כו'. ר"ל שאומר דבר זה יהא עלי קונם, שלא אוכל כו'.

1 רמב"ן על במדבר פתח ↗

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר – הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי״. יָכוֹל אֲפִלּוּ אמר שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶאְסֹר אִסָּר״, לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר, לְשׁוֹן רַשִׁ״י רש״י על במדבר ל׳:ג׳. וּלְשׁוֹן סִפְרֵי מטות קנג אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא שָׁנוּ עַל ״לֶאְסֹר אִסָּר״: יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע לֶאֱכֹל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״, לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר. הִזְכִּירוּ הַדָּבָר הַזֶּה בִּשְׁבוּעוֹת, וְהָרַב הֶחְלִיפוֹ לִנְדָרִים. וּלְפִי דַעְתִּי שֶׁלֹּא נִזְהָר, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ נדרים ב בִּנְדָרִים דְּהָוֵה אָסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, וּלְפִיכָךְ אֵינָן חָלִין עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּגוֹן ״נֶדֶר עָלַי שֶׁלֹּא אֲדַבֵּר עִמָּךְ״ אוֹ ״שֶׁלֹּא אֵלֵךְ״ אוֹ ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵיוָן שֶׁהַדָּבָר כֵּן, נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּדְבַר הָרְשׁוּת אִם אָמַר ״נֶדֶר עָלַי שֶׁאֹכַל הַיּוֹם״ אוֹ ״שֶׁאֹכַל כִּכָּר זֶה״ - אֵינוֹ נֶדֶר, שֶׁאֵין הַנֶּדֶר עַל הַחֵפֶץ כְּלָל אֶלָּא עָלָיו שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, וְלֹא הֻזְכְּרוּ נְדָרִים בַּגְּמָרָא בְּקוּם וַעֲשֵׂה כְּלָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ בְּנִדְרֵי גָבוֹהַּ ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, ״הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים״, שֶׁאֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ נִתְחַיְּבוּ בּוֹ נְכָסָיו כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, אוֹ שֶׁהוּא חֹמֶר נוֹהֵג בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֵפֶץ נֶאֱסָר לַהֶדְיוֹט וְנִתְפָּס לַגָּבוֹהַּ לִכְשֶׁיַּפְרִישׁ, וּלְפִיכָךְ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה חָל חִיּוּב הַנֶּדֶר עַל נְכָסָיו. אֲבָל בְּנִדְרֵי בִּטּוּי אֵין לָנוּ, לְפִי שֶׁאֵין שָׁם חֵפֶץ כְּלָל לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. וְכֵן לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר - אֵין רָאוּי לְהַזְכִּירוֹ בִּנְדָרִים, לְפִי שֶׁהֵן חָלִין עַל דְּבַר מִצְוָה כִּדְבַר הָרְשׁוּת, וְהָאוֹמֵר בְּנֶדֶר ״סֻכָּה שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה״, ״תְּפִלִּין שֶׁאֵינִי מֵנִיחַ״ - אָסוּר שם טז, וְאַף עַל פִּי שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכֵן הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר שם יד, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְכֵן הֵן חָלִים בְּקִיּוּם לֹא תַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל נְבֵלָה, מִמַּה שֶׁשָּׁנִינוּ שם יז ע״ש ״יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר״ וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁהַנֶּדֶר חָל לֶאְסֹר אֶת הָאָסוּר וּלְהַתִּיר לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַה שֶׁהוּא אָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵינָם חָלִין לַעֲבֹר בַּיָּדַיִם עַל לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל הַשְּׁבוּעוֹת אֵינָן כְּלָל אֶלָּא לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר, אֵינָן נוֹהֲגוֹת בִּדְבַר מִצְוָה כְּלָל, לֹא בְּבִטּוּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְלֹא בְּקִיּוּמוֹ וְלֹא בְּבִטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה סֻכָּה״ וְ״שֶׁלֹּא אָנִיחַ תְּפִלִּין״. וַאֲפִלּוּ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה אֵינָן חָלוֹת, שֶׁאִלּוּ נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּעָה וְלֹא מַלְקוּת וְלֹא קָרְבָּן, אֶלָּא דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְזָרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ שם ח, דִּכְתִיב ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״ תהלים קיט קו. וּמִפְּנֵי כֵן בִּשְׁבוּעוֹת בִּלְבַד הוּא נִדְרָשׁ ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״. וַהֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת הֵן, הַבָּקִי יִמְצָאֵם בִּמְקוֹמוֹתָם:

1 גור אריה פתח ↗

קונם שלא אוכל וכו'. הקשה הרמב"ן, דבענין זה לא הוי נדר, דכל נדר הוא שאסר דבר עליו, שאמר 'קונם ככר זה עלי', שאסר הככר עליו, ולא שיהיה אוסר עצמו שלא יאכל הככר, דזה הוי שבועה. דזה ההפרש יש בין שבועה ובין לשון נדר, דשבועה שאוסר עצמו על דבר אחר, שנשבע שלא יאכל ולא יעשה מעשה פלוני. אבל נדר – שאוסר אותו ענין עליו, שאומר 'קונם ככר זה עלי' נדרים ב ע"ב :‎ונראה, מדאמר 'קונם', שהוא לשון נדר נדרים י. , אם כן הכי פירושו, יהיה ככר זה עלי בענין שלא אוכל אותו. ו'שלא אוכל' פירוש דהא מילתא, שיהיה הקונם בענין שלא אוכל הככר, דהיינו שיהיה עלי קונם. וכן נראה, שכל אשר זכר לשון 'קונם', שהוא לשון נדר, אף על גב שאמר 'שלא אוכל' 'שלא אשתה' הוי לשון נדר משום האי טעמא, ד'קונם' בעצמו הוא לשון נדר, ו'שלא אוכל' ו'שלא אשתה' הוי פירושו דהך מילתא. ובהדיא בפרק ג' דשבועות אמרו כ. 'איזה איסר, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר', משמע דבהאי גוונא הוי נדר. ואף על גב דפרשו שם בתוספות ד"ה שלא דלא חש התנא לדקדק, וצריך שיאמר 'קונם אכילת בשר עלי', אבל רש"י סבר שהתנא דקדק שפיר, דיש לפרש כדלעיל – קונם עלי עד שיהיה הקונם שלא אוכל בשר, ונכון הוא:

2 שפתי חכמים פתח ↗

אף על פי שלא אוכל שייך גבי שבועה ולא גבי נדר וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל, כבר תירץ הרא"ם ע"ש:

2 רש"י על ויקרא פתח ↗

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לֹא יִטַּמָּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה שֶׁהוּא מְחֻלָּל בָּהּ בְּעוֹדָהּ עִמּוֹ, וְכֵן פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בִּשְׁאֵרוֹ בְּעוֹד שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עַמָּיו — שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹבְרִין, שֶׁאֵינָהּ מֵת מִצְוָה, וּבְאֵיזֶה שְׁאֵר אָמַרְתִּי? בְּאוֹתוֹ שֶׁהוּא לְהֵחַלּוֹ — לְהִתְחַלֵּל הוּא מִכְּהֻנָּתוֹ עי' ספרא; יבמות צ':

1 נדר. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָבָר פְּלוֹנִי; יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלוֹת אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה? תַּ"ל לאסר אסר — לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר ספרי:

2 לא יחל דברו. כְּמוֹ לֹא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ — לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין שם:

1 מזרחי פתח ↗

נדר האומ' קונם שלא אוכל ושלא אעש' דב' פלוני יכול אפי' לאכול נבלו' אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור איסר לאסור את המות' ולא להתיר את האסור. הרמב"ן ז"ל טען ואמר לשון ספרי אינו כן אלא שנו על לאסור איסר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה תלמוד לומר לאסור איסר על נפשו לאסור את המות' ולא להתיר את האסור הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים ולפי דעתי שלא נזהר שהרי אמרו בנדרים דהוא אסר חפצא עליה ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם וכיון שהדבר כן נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדריה בגמר' בקום ועשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמי' שאמירתו לגבוה נתחייבו בה נכסיו כמסירתו להדיוט או שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ לאסור להדיוט ונתפש לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי בטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף וכן לאסור את המותר ולא להתיר את האסור אין ראוי להזכירו בנדרים לפי שהם חלין על דבר מצוה כדבר הרשו' והאומר בנדר שאיני עושה סוכה שאיני עושה לולב שאיני מניח תפילין אסור ואע"פ שעובר על מצות עשה וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אף על פי שמבטל מצות תעשה וכן הן חלין בקיום מצות לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל לאסור האסור ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה אבל השבועות אינם כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בביטול מצות לא תעשה ולא קיימו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעש' סוכה ושלא אניח תפילין ואפי' בקיום מצות עשה אינן חלות שאילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה לא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ומפני זה בשבועת בלבד הוא נדרשת לאסור איסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם עד כאן דברו. ואני תמה מאד וכי עלה על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תלמודא לא למד מימיו פ' שני דנדרים דתניא חומר בשבועות מנדרים שהשבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש ובין על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים והקשו מברייתא זו אמתניתין דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך הרי זה בבל יחל דברו אע"ג דשינה דבר שאין בו ממש הוא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה ופרש"י ה"ה נמי קונם פי המדבר קונם רגלי מהלכת ועוד למה לא טען זה גבי נדר האומר קונם שלא אוכל וטען גבי יכול אפילו לאכול נבלות ואפשר שאמר משום דהכא איכא תרתי חדא דאכילה שאין בה ממש ואינו נופל בה נדר ועוד דלא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל ואלו גבי נדר האומר קונם שלא אוכל אין בו אלא דאכילה אין בה ממש ואיך שיהיה אין מכל אלו טענה כלל דאי משום דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואכילה אין בה ממש אינה טענה כלל שהרי כבר הקשו זה בגמרא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה קונם פי מדבר הכא נימא שרש"י ז"ל תפש לשון המשנה דקתני שאיני ישן במקום קונם עיני בשינה ולא קשיא ולא מידי ואי משום דלא הוזכרן נדרים בגמרא בקום ועשה כלל מי הגיד לו דהאי יכול אפילו לאכול נבלות בנדרים קאי ולא אשבועות אי משום דפתח בנדר ואייתי על' סתמא יכול אפי' לאכול נבילות הנה בנוסחאות שלנו כתוב יכול אפי' נשבע לאכול נבלות כמו שכתוב בספרי לא בנדרי' כמו שחשב הוא ועוד אפי' לנוסחת הרמב"ן ז"ל שכתוב בה סתם יכול אפי' לאכול נבלות כו' מצינן לפירושי שלא אמר זה אלא בשבועות ומילתא באנפי נפשה היא ואקרא דכל היוצא מפיו קאי כאילו אמר כל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' דאין הפרש בין שיאמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות ובין שאמר יכול אפי' לאכול נבלות קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ולכן מה שאמר הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים לא היה לו לומר זה מכיון דאפי' לפי נוסחתו הוה מצי לפרושי למילתיה שמאמר יכול אפי' לאכול נבלות שאני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה דבתרי' קאי שפירושו כאלו אמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' לא שיחשדנו שטעה בהפרש שבין נדרים לשבועות שהם מבוארי' בתלמוד ולא יטעה בהם אפי' בר בי רב דחד יומא:

1 דברי דוד פתח ↗

נדר, קונם שלא אוכל הרמב"ן הקשה שהרי נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ואכילה אין בה ממש. וצ"ל קונם פירות עלי שלא אוכל כמבואר ביו"ד סימן ר"ו ולא נחית רש"י להאריך לפרש הדינים:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה נדר, האומר, הרי עלי קונם שלא אוכל וכו'. משמע שכל זה בשלילה, נדר שלא לעשות, אבל לא בחיוב, קבלה על עצמו לעשות דבר מסוים. וכך גם משמע מדברי רש"י להלן פסוק יד ד"ה כל נדר וכל שבעת אסר וגו'. וראה רא"ם המבאר שנדר אינו אלא התפסת איסור על החפץ ולכן לא שייך בו "קום עשה". פ' מטות מסעי תשס"א

2 מזרחי פתח ↗

לא יחל כמו לא יחלל. כי הוא מפעלי הכפל ולולא החי"ת שאינו מקבל דגש היה נדגש לתשלום אות הכפל כמשפט:

2 גור אריה פתח ↗

כמו לא יחלל. רצה לומר ששורש "יחל" 'חלל', והלמ"ד השניה נפלה, כמו שדרך הלשון בפעלי הכפל שנופל אות הכפל:

« רש"י על במדבר ל׳:ב׳ רש"י על במדבר ל׳:ד׳ »